פסק-דין בתיק ע"א 2216 / 09

בפניי שני ערעורים וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, שניתן על ידי כב' השופט חיים טובי, בת.א. 56777/05, ביום 02.08.09, במסגרתו התקבלה תביעת ה"ה סטולר דב ואשכנזי עובד (להלן: "המתווכים") לקבלת דמי תיווך נגד המערערים בשני הערעורים.

העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1.         בשנת 2003, פנה צבי סטריקובסקי (להלן: "סטריקובסקי") אל המתווכים בבקשה למצוא עבורו נכס נדל"ן בת"א. המתווכים הציגו בפניו מספר נכסים, וביניהם גם הבניין בגינו נתבעו דמי התיווך בענייננו, המצוי ברח' יבנה 19 בתל אביב (להלן: "הבניין" או "הנכס"). על כך אין מחלוקת.

ביום 28.10.04 חתם סטריקובסקי על כתב התחייבות, לפיו התחייב לשלם למתווכים דמי תיווך בשיעור 4%, בצירוף מע"מ, בגין רכישת הנכס (להלן: "הסכם התיווך"; נספח ב' לכתב התביעה - מוצג 1 לתיק המוצגים מטעם זינגר).

ביום 30.11.04 נחתם ההסכם לרכישת הנכס בין בעלי הנכס, חברת הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הבעלים"), לבין סטריקובסקי ושותפים נוספים (יצחק לזר ומאור זינגר, המכונה גם אורי זינגר, מי שקודם לכן גם חתמו על הסכם העקרונות, כפי שיפורט בהמשך) (להלן: "ההסכם הראשון"). יצוין כבר עתה, כי בית משפט קמא דחה את טענת יצחק לזר לפיה ההסכם הראשון איננו הסכם מחייב אלא רק "הצהרת רצינות".

ביום 26.12.04 נחתם הסכם חדש לרכישת הנכס תמורת 1,450,000 $  ( נספח ג' לכתב התביעה - מוצג 1 לתיק המוצגים מטעם זינגר), וזאת במקום ההסכם הראשון, כאשר הפעם ההסכם נחתם בין הבעלים לבין חברת א.צ.ל. נכסים ובינוי בע"מ (להלן: "חברת א.צ.ל."), שהתאגדה ביום 14.12.04 (להלן: "הסכם א.צ.ל.").

בעלי המניות של חברת א.צ.ל. היו: סטיקובסקי ואשתו, חברת יצחק את יצחק אחזקות בע"מ (המערערת 2 בע"א 2251/09; להלן: "חברת יצחק"), וחברת א. זינגר יזמות בע"מ (המערערת 2 בע"א 2216/09; להלן: "חברת זינגר"). יצוין כי הבעלים של חברת זינגר היה מאור זינגר (להלן: "מאור זינגר"), שלא נתבע באופן אישי על ידי המתווכים בהליך נשוא הדיון, ומנהלת חברת זינגר הייתה - חגית זינגר יאיר (מערערת 1 בע"א 2216/09 (להלן: "חגית" או "חגית זינגר"), שניהלה את עסקיו של מאור זינגר, בן דוד של בעלה, בישראל.

מנהלי חברת א.צ.ל. היו:  סטריקובסקי ורעייתו, יצחק לזר (להלן: "יצחק לזר") וחגית.

יצוין, כי ביום 07.03.05 הועברו כל מניות חברת א.צ.ל. לידי חברת זינגר.

עוד יצוין, כי ביום 10.03.05 שונה שמה של חברת א.צ.ל ל-פרוייקט חגית בע"מ (המערערת 3 בע"א 2216/09; להלן: " חברת חגית"), וכי ביום 27.06.05 מכרה חברת חגית את הנכס לצד ג'.

2.         בטרם התאגדו הצדדים במסגרת חברת א.צ.ל (כמפורט לעיל), נחתם ביום 09.11.04 (כשבועיים לאחר חתימת הסכם התיווך) הסכם עקרונות לשיתוף פעולה עליו חתומים סטריקובסקי, יצחק לזר ומאור זינגר (להלן: "הסכם העקרונות") (סומן מסמך 2 לתצהיר גילוי מסמכים מטעם חגית זינגר יאיר, מוצג 4 לתיק מוצגי זינגר), במסגרתו הסכימו הצדדים כי בעתיד יתאגדו במסגרת שותפות או חברה, לשם קידום רכישת נכסים שונים, וביניהם הנכס נשוא הדיון, תוך פירוט הסמכויות והחובות של כל צד. יצוין, כי עובר להסכם העקרונות הייתה הסכמה קודמת בין הצדדים, שכונתה בהסכם העקרונות כ "נייר ההסכמות הראשון", כפי שיפורט בהמשך.

3.         משאף אחד מהגורמים הנ"ל לא שילם את דמי התיווך, הגישו המתווכים תביעה ע"ס 286,500 ש"ח (בתוספת מע"מ) בגין דמי התיווך, הן כנגד סטריקובסקי, והן כנגד כל המערערים בשני הערעורים שבפניי, דהיינו: חגית זינגר, חברת  א. זינגר יזמות בע"מ, חברת פרויקט חגית בע"מ(לשעבר: א.צ.ל. נכסים ובינוי בע"מ), יצחק לזר, וחברת יצחק את יצחק אחזקות א.ש. בע"מ) בטענה שאומנם רק סטריקובסקי חתום על הסכם התיווך, אולם המערערים כולם חייבים לשלם להם את מלוא דמי התיווך על פי ההסכם, ביחד ולחוד, בהיותם שלוחיו או שותפים שלו.

4.         כנגד סטריקובסקי ואשתו ניתן ביום 06.03.06 פסק דין בהעדר הגנה, בו חוייבו לשלם סך של 100,000 ש"ח בלבד (פחות מ-2%), על אף שהתחייבו לדמי תיווך בשיעור 4%. בקשה לתיקון טעות סופר שהוגשה נדחתה על ידי בית המשפט שקבע כי: "סכום הפסיקתא איננו שגוי, ההסכם נקב ב-4% שכ"ט וצירוף ריבית חריגה. לעולם, נתון לביהמ"ש שיקל דעת בחותמו על סכום פסה"ד. התובעים רשאים לערער על הסכם". ערעור לא הוגש על כך.

5.         לגבי שאר הנתבעים (המערערים כאן), בית משפט קמא דחה את טענתם כי בהעדר חתימתם על הסכם התיווך, אין לחייבם בדמי תיווך. בית המשפט קבע, כי הצדדים להסכם התיווך התכוונו כי ההסכם יחייב גם את שותפיו של סטריקובסקי, וכי במועד חתימת הסכם התיווך השותפות בין הצדדים כבר קמה, במטרה לרכוש את הנכס, וחייב אותם מכוח סעיף 14 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 (להלן: "פקודת השותפויות"), הקובע כי כל שותף הוא שלוח של השותפות, ופעולותיו מחייבות את השותפות ואת יתר השותפים. בית המשפט קבע כי מהראיות עולה שסטריקובסקי פעל מכוח הרשאה כללית שהשותפות נתנה לו לקידום רכישת הנכס, ונכסים אחרים, והגם שלא ניתנה לו סמכות מפורשת להתחייב על תשלום דמי תיווך, הרי שהוכח כי כוונת השותפים הייתה לאפשר לו לפעול בשם השותפות, ובתוך כך להתקשר בהסכמים עם אנשי מקצוע שונים, לרבות מתווכים. לכן קבע בית המשפט כי ההרשאה הכללית שנתנו השותפים לסטריקובסקי מחייבת את המערערים כולם בתשלום דמי התיווך גם מכוח דיני השליחות.

בית המשפט קבע כי המערערים פעלו בחוסר תום לב, במטרה לנשל את המתווכים מזכותם לדמי התיווך, וקבע כי אין זה סביר שבנסיבות המקרה לא ידעו יצחק לזר ומאור זינגר על קיומם של המתווכים, מה גם שהתנהגותם של המערערים, לאחר חתימת הסכם א.צ.ל. לא מותירה כל ספק בדבר ידיעתם על חבותם בתשלום דמי התיווך, וכי הם אף הודו בכך בשיחות שונות. בהקשר זה, דחה בית המשפט את גרסת חגית זינגר ויצחק לזר לפיה הודאותיהם בחבות נבעו מטעות ו/או חוסר הבנה, וקבע כי גרסתם אינה אמינה, שכן מדובר באנשי עסקים שמבינים היטב את משמעות דבריהם והודאתם בחוב דמי התיווך.

בית המשפט התייחס לדרישת הכתב שבסעיף 9 לחוק המתווכים, וקבע כי בנסיבות המקרה דנן, ולאור הרציונאלי שבדרישת הכתב יש לחייב את המערערים כולם בתשלום דמי התיווך, גם בהעדר חתימתם, שכן מורשה מטעמם חתם על הסכם התיווך.

לבסוף, באשר לגובה דמי התיווך, 4%, קבע בית המשפט כי זהו תוצר של משא ומתן, ואין בגובה דמי התיווך כדי ללמד על קנוניה, ודחה את טענת הקנוניה בהעדר הוכחה.

טענות הצדדים בערעור

6.         לטענת המתווכים, יש לחייב את המערערים כולם בתשלום דמי התיווך, שכן חתימת סטריקובסקי על ההסכם מחייבת אותם, מה גם שבית משפט קמא קבע כקביעות עובדתיות מנומקות היטב שאין להתערב בהן כי המערערים הודו בחבותם ופעלו שלא בתום לב במטרה להתחמק מתשלום דמי התיווך.